אחרי שגיליתי שאני מכורה..

 איך להכניס איזון לחיים ולעסק ?

שלום. אני קרן ואני מכורה.
אני כותבת אליכם היום כחלק מתהליך הגמילה שלי.

כשהייתי נערה הייתי מכורה לסצנה החברתית, הקונספט “יש ערימה של חבר’ה על הדשא” היה מושא לקנאה.
כשבגרתי הייתי מכורה לחופש – מאז ומתמיד אני מכורה לחופש. הערך “חופש” הוא נר לרגליי.
אחרי הצבא הכרתי בחור ושנים ספורות אחר כך התחתנו. זו הייתה גם ראשית דרכי המקצועית. באותן השנים השקעתי כמיטב יכולתי בפיתוח קריירה. שנים בודדות אחרי החתונה – התגרשנו. הוא טען שאני מכורה לעבודה ושאני לא אוכל להיות אמא טובה לילדים שלנו (ברור שהוא טעה 😆 ).

וכך זה ממשיך, הרשימה של הדברים שאני מכורה להם ממשיכה וממשיכה:
אני מכורה להרגשה של לב מתרחב מאהבה שגואה וכשהוא לא רחב וגואה אני ממש מרגישה בחוסר.

אני מכורה לתחושת הסיפוק שאני מרגישה כשאני רואה את ההצלחות של בעלי העסקים שלהם אני עוזרת לפרוץ ולבסס עסקים יציבים.

אני מכורה לעוצמה שבנתינה בלי התחשבנות..

ואני מכורה להבעות הפנים של הבת הקטנה שלי שבכל פעם מפתיעה אותי מחדש.

ואני מכורה לרעיון של תזונה בריאה ומאוד מכורה לאוכל טעים.

ואני מכורה ללמידה בלתי פוסקת, לפעמים אני חושבת שאני ממש אובססיבית בכל מה שקשור בלימוד ולמידה.

ואני מכורה לעשייה. עשייה מהירה. ליעילות. לתוצאות.

ואני מכורה. כן, אני מודה שאני מכורה, אם כי אני בהשתדלות מתמדת להיגמל לפחות מחלק מההתמכרויות שלי.
הערת סוגריים:  אתם ממש לא צריכים להגיד לי: “אנחנו אוהבים אותך קרן”  😆

המכורים שם בחוץ

למסלול הליווי הפרטי שלי הצטרפה לאחרונה חברה שמי שעומד בראשה רץ מרתונים במשך שנים. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הסתכלתי על הנעליים שלו ומיד תייגתי אותו כאדם שרץ. הוא כמובן לא הופיע לפגישה עם נעלי ריצה אלא עם נעלי ספורט הליכה אלא שהצבע והלוק הכולל שידרו: אני בספורט.

האם יש דבר כזה “התמכרות חיובית” ?

בסוף הפגישה חלפה לי בראש השאלה: האם להיות מכור להרגשה שהאדרנלין מייצר בגוף אחרי ריצה ממושכת ואינטנסיבית טוב יותר או פחות, בריא יותר או פחות, מלהיות מכורה לעשייה ? עם הימים, ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי, שעד כמה שחלק מההתמכרויות שיש לכל אחד מאיתנו נשמעות התמכרויות חיוביות, התמכרות היא התמכרות ובסופו של דבר יש לה השפעה שחוזרת על עצמה, ולא משנה איך נשפוט אותה: התמכרות מטשטשת את מה שאנחנו נדרשים ומוכוונים לראות, לראות בעזרת הראיה הפנימית שלנו.

אחת ההתמכרויות הקשות שלי שבהן הגמילה הכי מוחשית אצלי בתקופה האחרונה היא ההתמכרות לעשייה. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני “עושה” בלתי נלאית ובלי הפסקה. תמיד האמנתי בעומק נשמתי שהעשייה מבורכת ויש שכר בצידה. מעולם לא העליתי בדעתי שעשייה בדרגה וברמה שאני אימצתי ותייגתי “כחיובית ביותר” יש לה מחיר מאוד גבוה. 3 פעמים בחיי שילמתי מחיר על העשייה הזו, פעמיים בצורה של מחלה שאין לה מרפא קונבנציונלי – מחלת הנשיקה.

אם יש משהו נורא שאתם יכולים לעשות לאנשי העשייה הבלתי נלאים, זה לקשור להם את הידיים והרגליים ולצפות בהם מתפקדים. זה בלתי אפשרי. המכורים לעשייה, ברגע שקשרתם להם את הידיים והרגליים כאילו קראתם תיגר על האישיות והערך העצמי שלהם.

מי אני כשאני לא…

בחודשים בהם הסתובבתי כמו זומבי, לא מסוגלת לחבר שתי חתיכות מחשבה ולייצר הנחיה לפעולה, לא מסוגלת לעשות משהו קטן בשום שעה משעות היממה – חזרה והכתה בי השאלה: מי אני כשאני לא עושה? מה אני שווה ? האם יכול להיות שאין לי ערך בעולם הזה כשאני לא במצב של “עושה” משהו למען פיתוח העסק, קידום העסק, יצירת תזרים מזומנים גדול יותר ? האם התנאי להיות “שווה” בפני עצמי ובעבור העולם הוא בדרך של “עשייה” בלתי פוסקת?

עשייה והישגים הפכו להיות הדלק והמנוע לקיום שלי והגילוי הכואב ביותר היה שאני בעצם מכורה לעשייה. אלא שההתמכרות לעשייה טשטשה לי את יכולת ההערכה העצמי ופגעה בתפיסת הערך העצמי שלי וכשאלה לא מצליחים להתחזק ולהתייצב מכוח ההזנה הפנימית, הדרך הטבעית הייתה להסתכל לצדדים ולבדוק : מה ההישגים שלי ביחס לאחרים ? איפה אני ממוקמת בסולם ההישגים ?

ועוד גילוי שנתן חבטה כואבת לאגו: תפיסת הערך העצמי שלי נבנתה על סמך התניות חיצוניות ולא על ידי הזנה פנימית.

אפשר לחיות עם הראש בחול כבת יענה

יכולתי לראות את הדברים ולהשאיר אותם ככה, ללא שינוי. להמשיך ולתת לעצמי הסברים מצוינים למה חשוב להמשיך ולעשות ואיך העשייה מייצרת תוצאות ועד כמה העשייה הזו הביאה אותי עד הלום וייצרה בעבורי הצלחה, והכרה מקצועית, וקהל לקוחות נאמן ועוד ועוד סופרלטיבים שהאגו מאוד אוהב לשמוע אבל בצד כל אלה, להמשיך ולהיות תלויה בהתניות חיצוניות כדי לגבש את תפיסת הערך העצמית שלי. האופציה האחרת הייתה להתמסר לתהליך גמילה שבסופו אשתחרר מהתניות חיצוניות ואוכל לקבל החלטות שהן מדויקות ל”אני” הפנימי והנקי שלי, אוכל לבחור בחירות שמהדהדות עם הרצונות העמוקים והכנים שלי.

מפחיד. מפחיד לאללה.

איך מתחילים בתהליך גמילה ?

אז נשמתי נשימה עמוקה ובחרתי באופציה השנייה: בחרתי להיגמל מההתמכרות לעשייה בלתי פוסקת ומקבלת החלטות שמסתמכות על התניות חיצוניות (לא משנה כמה הן מחמיאות ) כדי שארגיש “שווה” בפני עצמי. את השינוי עשיתי על ידי יצירת הרגלים חדשים שהיו מנוגדים לתפיסה האוטומטית שלי.

בקריאה הראשונה לחלקכם השינויים האלה עשויים להישמע “פושטיים” אלא שהמכורים לעשייה יבינו מהר מאוד שמדובר דווקא בדברים הקטנים שנהיה מוכנים להתנצח עליהם בכדי להגן עליהם ולהשאיר אותם בחיים שלנו.
רוצים דוגמאות? בבקשה :

1. אנשי עשייה צריכים זמן.
כמה שיותר זמן יותר טוב כדי שהם יספיקו לעשות את כל מה שהם רוצים לעשות. גם אני הייתי כזאת. בשעה 07:30 בבוקר התייצבתי במשרד כדי שלא אאבד אפילו דקה של עבודה. האמנתי שיש המון עבודה שאני צריכה להספיק לעבוד ואני חייבת לעשות כמה שיותר כדי להספיק כמה שיותר. השינוי הראשון היה בהסכמה שזה בסדר להיכנס למשרד גם בשעה 09:00 ואת שעות הבוקר להקדיש לפעילויות אחרות כמו מדיטציה, כתיבת בוקר והכנת שייק ירוק שההתעסקות איתו גוזלת את הזמן שלה.

2. להסכים להיות ב”אי עשייה” בזמנים שונים במהלך היום.
עצרתם את עצמכם פעם ושאלתם את עצמכם מה זה אומר להיות “באי עשייה” ? האם מדיטציה היא סוג של אי עשייה ? האם לשכב על הספה ולזפזפ מול הטלוויזיה זה “אי עשייה” ? כשהשאלה הזו היכתה בי בראש בפעם הראשונה גיליתי שכל תשובה שאני נותנת נופלת במשבצת של “עשייה” עד לרגע שעלתה לי בראש תמונה של ילד יושב על גזע עץ ששוכב על האדמה ופשוט בוהה בשמיים. אי עשייה כשמה כן היא אי עשייה. שום פעולה. נאדה.

אז התחלתי לתרגל אי עשייה: במשרד אני לפעמים עוצרת, מסתכלת על הבוגנוויליה הפורחת בפרגולה ופשוט נתקעת עם המבט עליה למשך כמה דקות ארוכות. בחצר אני נשכבת בערסל ומסתכלת על העננים. בחדר הילדים, אני נשכבת על אחת המיטות כשהילדים יושבים על השטיח ומשחקים ורק מתבוננת, לא מתערבת, לא אומרת, לא משתתפת. נוכחת ותו לא.

3. גיליתי שאנשי המעש הם אנשים מתוחכמים.
הם יודעים לקטלג את המעשים לכאלה שהם אפקטיביים ובעלי תרומה גבוהה לכאלה שהם נחותים מהם. היו זמנים שלכתוב פוסט היה נחשב מבחינתי כפעולה אפקטיבית רק אם הפוסט היה כזה שלימד אסטרטגיה או טקטיקה בשיווק או מכירות. עם הזמן גיליתי שהקהילה שלנו אוהבת גם פוסטים שמעוררים השראה ופותחים את המחשבה.

התחלתי לכתוב פוסטים לפי מה שעולה לי בתודעה – הנושא או הכיוון שעולים לי, הם אלה שנכתבים. אני לא עושה מתוך ההתניה אלא פועלת מתוך התעוררות וחיבור של מה שרוצה לצאת החוצה לשרת את העולם. אני יכולה לתת עוד ועוד דוגמאות אבל,

הנה הפאנצ’ בכל הגמילה הזו מהתמכרויות

מעבר לרווח המידי של הגמילה מההתמכרות, התוצאה המשמעותית ביותר של הגמילה באשר היא הן בעצם שתיים:

1. איזון.
העשייה מבורכת כמו אי העשייה. הנתינה מבורכת כמו הקבלה. הרגשות המעצימים מבורכים כמו הרגשות המכווצים – ארכיטיפ הדואליות הוא חלק מהחיים שלנו והאיזון הוא המפתח לקיום שפוי.

2. יכולת הולכת וגדלה לחיות כאן ועכשיו בהווה וליהנות ממנו.
זה נושא לפוסט שלם בפני עצמו שייוולד או לא, ימים יגידו (כך זה נשמע לחיות בהווה 🙂  ).

אז מה: מכור/ה או לא ? מה דעתך על מה שכתבתי כאן ?
אה..אני מכורה לתגובות ועדיין לא בגמילה מהן, אז מה דעתך על אחת בשבילי ?  😉

שימשיך ויתעצם הטוב הזה,
קרן