קרן יקרה, בימים טרופים אלו יצא לנו לשוחח קצרות. אי שם במיילים. גם אני כמוך עוברת תקופה לא קלה עם אמא
ליבי-ליבי לך. אבל אצלנו יש אור בקצה הדרך הארוכה והמפותלת. שתתארך
תקופה לא מבוטלת.
את מרגשת אותי מאד בכתיבה שלך הקולחת,בכנות ובחשיפה.
את הצור האיתן עליו נשענתי ועדיין נשענת מכל בחינה עסקית.
מנטורית לכל דבר,נפש רגישה אך עם טאצ׳ עסקי.
עד שמצאתי ונחשפתי אליך קשה לי לחשוב על שינוי יעוד שלך.
נראה היה לי שאת פשוט בנויה לכך ואנחנו המשענת שלך
לא פחות מאשר את אלינו.
יחד עם זאת אני מבינה את הנקודה בה את נמצאת.
צריך לחשוב עליך. על המשפחה. על כך שצריך לחשוב
גם מחוץ למחויבות לשיגרה. להגשים עכשיו חלומות עתידיים.
חיבוק גדול ממני. אוהבת ומעריכה מאד

קרן,
תודה על השיתוף. העלית דמעות בעיני.
היות וכל אחד מאיתנו יכול להיקלע למקום בו את עומדת,
אני לפחות אמשיך לעקוב מקרוב.

קרן
אם הנושא לא היה כל כך טעון הייתי יכולה לכתוב שנהנתי לקרוא…. בתור מישהי שעצרה כבר קמה פעמים בחיים לבדוק מחדש מה היעוד אני מתרגשת עבורך, אני קוראת לזה להתפרק לרמת המספרים הראשוניים. זה מפחיד ומרגש ובעיקר מאוד חי. החיים הם זה, הרגש הבלבול והעוצמה הרגשית הלא מרוככת הזאת. בהצלחה גדולה! מה שמצחיק שכבר חודש אני מסירה את עצמי מכל שווקי האינטרנט, המכתבים והמורים וכשקיבלתי את המכתב הייתי בדרך להסיר את כתובתי גם ממך. אני מצרה על הנסיבות אבל שמחה שלא הורדתי את עצמי מרשימת התפוצה שלך. מחכה לשמוע עוד ממך…. תודה על השיתוף

קרן
כל הכבוד על האומץ להחשף.
ריגשת אותי ונגעת בליבי…..

תודה על השיתוף.
חוסר האונים מול מציאות כואבת כל כך
המובע באופן כה רגיש
גרם לי להזדהות עם כאבך.
לא פשוטה ההתמודדות עם שיעור כזה.
מחזקת את ידייך
ומקווה איתך לטוב.

ישר כוח! כל משבר הוא נקודת צמיחה. הרבה אהבה אישה יקרה

קוראת רק לאחרונה… בכלל לא הגעתי מתחום השיווק, נכון לומר שהוא רחוק ממני באיזשהו מקום, אבל משהו באנושיות שבך, שמסביר כמה אנושי לשווק- וכמה ערכי זה יכול להיות, מדבר אלי ישר ללב. הכתיבה ותהליך הבירור האמיץ שלך מלמדים אותי שאדם הוא אדם , באשר ילך ובכל שיעסוק, אני מרגישה שיש פה פתח להתפתחות עצמתית, והשיתוף שלך, הנכונות לשתף בבלבול שבדרך, יתנו כח לעוד רבים ללכת בדרכך – ולהגיע לדרכם….כמובן. קבלתי הרבה השראה. מאחלת לך גדילה וצמיחה לשלב הבא.. וגם הרבה שמחה, מתוך כל הכאב העצום הזה. תודה.

קרן היקרה,
הקול שלך זה המילים שלך…
המילים שלך זה הכל מהנשמה שבך…
ואני… שקטונתי במילים…
רק אוסיף, שתמצאי את קרן האור שלך
שבת שלום,
אורית ברכיה

היי, מצטער – הקישור הזה לא שם בכוונה

קרן יקרה,
התרגשות גדולה הציפה אותי בקריאת דברייך הכנים, האותנטיים והאמיתיים כל כך, שיצאו לך מהלב, מה שלא כל כך אופייני תמיד במחוזותינו.
אני מלאת הערכה, התפעלות והתפעמות מעוצמתך הרגשית, מאומץ ליבך, מהאנושיות הרבה שיוצאת ממך ומהיכולת המדהימה שלך להתבטא ולנסח את הדברים בדרך מופלאה כזו.
הגדולה שלך גם מתבטאת ביכולת המיוחדת שלך להיות באזור של חוסר הוודאות, במקום שהתשובה עוד לא הגיעה ולחכות לה עם עצב, כאב וחשש. זה ממש לא פשוט!!! זה אכן קשה ביותר להיפרד מהורה בעודו בחיים.
אין לי ספק שתעצומות הנפש שלך, יכולת ההתבוננות העמוקה שלך על עצמך, על אמך, על מה שאת עושה ובכלל על החיים והדרך האמיצה שאת הולכת בה, יביאו לך את התשובה הנכונה לך ביותר.
חיזקי ואמצי!!
שולחת לך חיבוק גדול
אריאלה

קרן יקרה,
איתך בכאבך הגדול ובעיקר התיסכול הגדול.
מתוך דבריך וכתיבתך אני מזהה כאן אשה עם יכולות ועוצמות נפשיות ברמה הגבוהה ביותר.
אלוהים נותן לנו בחיים התמודדויות שלפעמים נראות לנו כבלתי אפשריות, לא צודקות, שזורקות אותנו למחוזות שלא ידענו שנצטרך לחיות בהן אך הן תמיד ניתנות למי שיכול להתמודד איתם.
אמא שלך, על יופייה וצעירותה חיה על פי המסלול שבחרה לעצמה, וגם את נמצאת שם וגם את בחרת מתישהו את המסלול הצמוד
הזה לסרט של אמא שלך, לשתיכן יש את ההזדמנות לחוות את הקירבה ממקום אחר, ממקום של שקט, אולי בילבול,חוסר אונים,
ועדיין לשמוח ולהינות מהקירבה ביניכן ומהיחסים שהתהפכו, את עכשיו האמא והיא הפכה לילדה שלך. קשה כשם שזה, עדיין
ניתן למצוא את השימחה והתועלת שבמצב, ועצם הידיעה שזו היתה בחירתכן מראש, הבחירה הרוחית שלכן, זה מנחם כי יש כאן
סגירת מעגל קרמתי, סדר כזה שהנשמה העליונה שלכן בחרה עבורכן ואתן כאן כדי להתמודד.
אני מחזקת את ידיך ומלטפת את ליבך הכואב, ומעבר לריגוש העצום בכתיבתך אני עדיין נהניית מכתיבה מעולה שלא פוגשים כל יום.
חשוב מאוד שתמשיכי בכתיבה שלך ככר לריפוי לבבך וגם כדי להזכיר לנו הקוראים את הפרופורציות בחיים.

קרן יקרה מאד
עם שם כמו שלך – קרן – טוב לך שתזכרי בכל רגע את יכולתך לחדור את החושך ולהאיר כל פינה ומפגש חשוכים
אצל אמך באהבתך הרבה אליה, ואצלך, בחיפושייך אחרי מש-מהות.
תהיי שם, רגישה וקשובה לאמך, לך ולקיים ומתהווה ביניכן.

חזקי, אמצי והתעצמי כל הדרך.
שרון

היי קרן,
הנטיה שלי היא לדבר ישירות וזה מה שרציתי לכתוב לך: תתקשרי אלי…

אבל ביקשת תגובות למטה,
אז בחרתי לכתוב כמה משפטים, אולי להצליח לתת לך כיוון.
אם הדברים שאני כותבת קשים לך,
את יכולה להפסיק לקרוא או למחוק – מה שמשרת אותך.

התהליך שאת עוברת עם אימא הוא מהקשים שאנחנו מתמודדים איתם לאורך החיים:
את חווה יותר מאשר אובדן של אימך,
את מקבלת תזכורת לאריעיות של חיינו כאן.
זה מכניס המון דברים לפרופורציות אחרות.
החיים שתמיד הרגישו אינסופיים נראים פתאום קצרים בהרבה.

סיפרת על נסיעתך עם אימא, בדרך לבית החדש.
תהית מה היא חושבת, בכית, היית מתוסכלת מחוסר היכולת ליצור דיאלוג.
אימא שלך שם, ברמה כלשהי.
התקשורת שלה שונה, וזה דורש ממך הקשבה אחרת.

ביקרתי היום קרובת משפחה.
היא בקושי מתקשרת ולא תמיד מזהה אנשים.
אני רואה אותה לעיתים רחוקות אבל תמיד מקפידה לשבת איתה כמה דקות, כשאני מבקרת בבית המשפחה.
כשנגשתי אליה היום אמרה לה בתה: זו נאוה, את יודעת מי זו?
תשובה: בטח! היא תמיד מזהה אותי, כי אני נגשת אליה אחרת.
שתיקה.
היא התבוננה בעיני, ואני בשלה.
הבת איבדה סבלנות: כלום לא קורה: ‘אימא, נאוה באה לראותך אותך! נאוה דברי אליה…’
ואני: אנחנו מדברות. נגעתי בזרועה וליטפתי. המבט הרך של עיניה שלח אלי אהבה וקיבל את שלי.
אני מקפידה לומר: אני אוהבת אותך – לפחות פעם אחת. לא צריך לומר יותר.

שבי ליד אימא שלך. היי נוכחת ברגע, בהווה והתחברי אליה לחלוטין.
התחברי אליה עכשיו, לא לזיכרון של מי שהיא.
החזיקי בידה או געי בה ברכות.
עכשיו פשוט תהיי.
חייכי אליה ואל עצמך.
התחברי לכל מה שאת אוהבת בה, התחברי לכל הטוב שהיא הביאה לחייך.
עולה בכי? את מחוברת לאובדן.
חיבור לאימא שלך יכול רק למלא אותך שמחה ואהבה.
יציפו אותך דברים.
דברי אותם.
השמיעי לה שירים,
כאלו שהיא אוהבת, כאלו שיש להם עבורך משמעות שקשורה אליה או לעצמך.
אם את רוצה להתייעץ איתה,
שבי לידה, מחוברת אל עיניה או למגע שלה בידייך,
פרסי לפניה את ההתלבטות והקשיבי.
יתכן שהיא תאמר פתאום מילה,
יתכן שהתשובות יבואו מבפנים.
דרך מגע, דרך מבט, דרך תמונות שעולות בראשך
או זכרונות שלא תמיד ברור למה הם שם.
מה שהיא אומרת, תמיד יש לו משמעות,
לא בהכרח זו שאת יכולה להבין בשפה הרגילה.
לפעמים, היא אמרה מילים מסוימות והתכוונה לאחרות.
הקשיבי מהלב ומהבטן. תבונה שכלית לא תועיל כאן.
מקווה שמילים אלו יתנו לך חוויה אחרת איתה,
חוויה של שמחה.
כל זמן שהיא במימד הזה, הרבי בחוויות כאלה.

ובמימד אחר:
יש אנשים שלא מדברים איתי כשאני מדברת כך,
אז את יכולה לעצור כאן או להמשיך.
אימא שלך סיימה את חלקה הפעיל במימד הזה.
חשוב לשחרר אותה (זה יקצר את הסבל של הנשמה).
שחרור נעשה מתוך אהבה, שמחה הבנה שהמהות נשארת, גם כשהגוף עוזב.
מישהו מחזיק אותה כאן. מישהו שהיא מרגישה שלא ניתן לעוזבו לבד.
האם זו את? מישהו מאחייך? האם אבא עוד איתכם?

אני מאחלת לך שתזכי לתקשר איתה באותם מימדים פנימיים (או עליונים),
יש בתקשורת הזו מתנה גדולה, משהו שלא ניתן להעביר במילים.

נאוה פרנס, ענקית
מלווה בתהליכי חיים

קרן יקרה ואהובה,
כמה מתנות את נותנת באומץ הזה שלך גם להרגיש, גם לעשות את הדרך וגם לשתף בה את כולם.
בעיני זה כשלעצמו כנראה חלק מהייעוד שלך אותו את מדייקת בימים אלה.
תודה ענקית לך על מי שאת עבור העולם,
ותודה מיוחדת על כך שאני זוכה להיות חלק מהדרך שאת עושה ממש עכשיו.
לכבוד ולעונג גדול הוא לי.
מחבקת אותך וממשיכה להיות לך ואיתך,
אוהבת ומאוד מעריכה,
ליאה.

קרן יקרה!
שתי מילים שנשמעות בנאליות וחוזרות על עצמן…אבל עוצמתיות וכנות!
אין לי מילים ומצד שני אני מרגישה מוצפת במילים שאני רוצה לחלוק איתך, בעיקר על ההחלטה לחלוק – בעיניי זו החלטה אמיצה ונהדרת שעושה אותך אישה כל כך מיוחדת.
דיברתי על ההתרגשות שבעשייה, על הברק בעיניים ועל ההתחלות החדשות – כל אחת מהמילים טלטלה אותי למקום אחר.
אני יודעת שאעקוב אחרי הפוסטים שלך ולו רק כדי לשאוב ממך את האומץ, לעשות ולשנות.
את אישה מיוחדת ועוצמתית – תמיד ידעתי.
אוהבת אותך,
דורית

קרן יקרה,
אמי חלתה בגיל 40 במחלה קשה, הבריאה והמחלה חזרה לאחר 17 שנה בערך סעדתי אותה מספר שנים ואז היא נפטרה בגיל 54. כשהיא חלתה הייתי בת 18-19 כשהיא נפטרה הייתי בערך בת 33. הרגשתי ברת מזל שהייתה לי אמא עד גיל 33 כי לפי דעת הרופאים היא הייתה אמורה למות תוך שנתיים מרגע פרוץ המחלה הראשונה. אחי הקטן איבד אותה כשהיה בן 26. ההתמודדות עם המחלה הפכה אותי לאדם שונה… אני מאוד מודעת לשבריריות של החיים. זה די מפחיד להיות מודעים לעובדה שכל הדבר המדהים הזה שנקרא אדם זה בעצם מין צעצוע כל כך שביר שיכול להשתבש כל כך בקלות בכל כך הרבה נסיבות. אני מודעת לזה בכל שניה ושניה, אלמלי מחלתה של אמי כל עולמי הנפשי היה שונה. בסך הכל כולנו מגבשים את עצמנו ביחס לדברים שקורים לנו. אני מתארת לעצמי שמחלתה של אימך זה מאורע קריטי בחיים שלך שדורש ממך לגבש לעצמך תפיסת עולם חדשה לנוכח המציאות החדשה. מדובר במציאות שהיא חדשה לך אך מוכרת וידועה להרבה אנשים אחרים. את יכולה לקרוא סיפורי חיים של אנשים שנקלעו בדיוק למצב שלך כדי ללמוד מהם איך להתמודד. הדיסק של רונה קינן נכתב לאביה בעקבות המחלה שלו. דיסק שאני מאוד אוהבת ומאוד דיבר אלי. יש שם באחד השירים שורה כזאת: “אז לא ידענו מה החיים מכינים לנו.” כשאמא שלי בכתה שהיא הולכת למות אמרתי לה: אבל אמא כולנו הולכים למות, אף אחד לא ישאר פה לנצח. אז היא אמרה לי שהיא חושבת שטעם החיים זה שאחנו כן מאמינים שנישאר פה לנצח. כשהיינו שואלים את הרופאים בבית החולים מה הולך לקרות הם אמרו לנו: אל תסתכלו קדימה… תחשבו רק על היום, תנסו לפתור דברים בצורה נקודתית. אימצתי את הגישה הזאת והסתכלתי רק על היום וכך הצלחתי לעבור את התקופה המאוד קשה. היו בה רגעים קשים יותר וגם תקופה של החלמה מחודשת ושוב קושי והמוות שהגיע בעקבותיו.

מאחלת לך הרבה כוחות נפש להתמודד עם המציאות החדשה בדרך הטובה ביותר שאת מסוגלת לה.

קרן יקרה שלי בדמעות אני מחבקת אותך אל ליבי !!!!
לו הייתה לי כתובתך הפרטית ,היית מוצאת אותי בפתח דלת ביתך בתוך שעות ספורות,נכונה לשמש לך כתף חמה אוהבת חזקה מחזקת ואמיצה !!

אני מניחה שלא אוכל לומר לך את כול שארצה ,ב “ריבוע” התגובות… אך אני אנסה ,בידיעה שתבונתך ,כפי שנתפסה בעיניי ,במשך זמן היכרותנו הוירטואלית.. תעשה את שלה.

הכותרת של המייל שלך , זו שהזמינה אותי לפתוח ולקרוא אותו ,לקח אותי אחורה לשנת 2006 אז ליוויתי את אחי הצעיר [43] שחלה בסרטן ריאה.

באותה עת,היה בבעלותי עסק לייצור תכשיטי יוקרה בנישה מאד ספציפית[אז לא הכרתי את נושא הבידול 🙂 ,רק ידעתי שלא אוכל לעשות הכול ובחרתי בתחום שאיש בענף לא מתמחה בו בלעדית].

העסק פרח ושגשג במשך כשני עשורים ..עד לידיעה שבועז אחי נמצא על דרך שאין חזרה ממנה..!!
בועז מאד רצה לחיות ,הביע והתנהג כך ,כמעט ,לאורך כול תקופת מחלתו . לא ארחיב כאן על אישיותו יוצאת הדופן ,אך אציין שהיה מוקף תמיד[!!!] בחברים שאהבו אותו ומענו לקבל את גזירת הגורל!! גם הרופאים שלו ביקרו אותו אחרי שעות העבודה..

בערב פסח קיבלתי את הידיעה הכי…על מצב בריאותו של בועז .
מידי שנה ,בשבועות שלפני פסח ידינו היו עמוסות בעבודה ..סחרחורת …

במיידית העברתי את כול ההזמנות לקולגה חיפאי שמסוגל לבצע עבודה טובה [יחד עם העובדים שלי..], והפניתי את כולי לעניין אחי.

סיפור המעשה מורכב מלא מעט פרטים שאין זה המקום לפרוט אותם, החשובה ביותר ברור היה לאחותי ולי שחיינו בתקופה הקרובה משתנים וכול זמננו והמשאבים הכרוכים בכך מוקדשים להארכת החיים של בועז.

עברנו לגור יחד בביתה של אחותי ומנענו בכול דרך את שהייתו של בועז בבית החולים [כך הוא רצה!].
בצד הסבל ,זו הייתה תקופה יפיפייה [מוזר לי לכתוב את זה ולך ,אני מניחה,מוזר מן הסתם ,לקרוא מן הגדרה שכזו..].

את העסק שלי סגרתי ,מרצון,בסוף שנת 2006 ושהייתי עם אחי במשך שנה וחצי ,עד נשימתו האחרונה.
ההחלטות שלקחתי נבעו בעיקר מהידיעה שמחלתו של אחי היא כרטיס לכיוון אחד. ידעתי שאני לא רוצה להפסיד יום אחד מהחיים שנותרו לו לחיות..!

אחותי,נכון לעת הבשורה המרה ,הייתה בעל חנות חדשה חדשה שאחי והיא עיצבו יחדיו -חנות בת חודש! גם היא נערכה לצורת החיים החדשה שלנו בצורה מאד יצירתית ! אני מניחה שלה היה קשה יותר כיוון שחלק מילדיה היו צעירים יותר יחסית לשלי.

המשפחות הפרטיות שלנו תמכו בהחלטותינו ואפשרו לנו בכך לעמוד בשתי ההחלטות – להאריך את חייו של אחינו ולשהות במחיצתו כמה שיותר . רק לאחר לכתו של בועז הבנו בעצם עד כמה אנחנו מבורכות .הצלחנו להקים משפחות נהדרות [זו שעת מבחן…] . גם הדוגמא ששימשנו לילדינו אינה “הולכת ברגל “..

קרן יקרה, מה בעצם אני רוצה לומר לך דרך הסיפור האישי שלי ??
עשי את הדבר שאת מוצאת כי ימצה את רגשותייך כלפי אמא וישאיר אותך שלמה עם עצמך.
את זקוקה לעוד שבוע או שבועיים או יותר… קחי את הדרוש לך .
מעבר לחובת ילד הורה שמוטלת עלייך ,ישנה גם קרן ומה היא מרגישה שהיא רוצה לעשות בעניין הספציפי הזה מעבר לחובה ,כאמור .

אני יכולה להוסיף עוד מילה שאולי תגרע אולי תבלבל ..אולי אני לא יודעת מה ?
בסופו של דבר ,את תדעי מה לעשות.
אם הדרך שלך לעשיית סדר בנפשך ,היא דרך השיתוף,כפי שבחרת לעשות –מצוין! תביטי כמה אהבה קיבלת …זה לא פשוט …גם את כזו שמחלקת אהבה בנדיבות אפילו דרך מאמרים מקצועיים :))
אני מקווה שמשפחתך תהיה איתך בכול דרך שתבחרי.
אותי ,יש לך !! לא בחסד , בזכות !!

אני מחבקת אותך אל ליבי ומאחלת לך את שאת מאחלת לעצמך!
שלך, ליא

קרן היקרה,
נפרדתי מאמא שלי לפני 8 חודשים.
היא היתה מבוגרת ( מעל 87)ובצלילות וציניות פולנית אופיינית ביקשה את נפשה למות.
ואנחנו, אחרי שטיפלנו ודאגנו ונפרדנו גם שחררנו אותה לדרכה.
ובכל זאת, הפרידה קשה והגעגוע.
ואפשר לאמור שלא חזרתי לעבוד , להתנהג ולהתנהל אותו דבר.
יש את כל השנים שאמא שלי היתה איתי ויש את התקופה שאחרי.
אני כל כך מזדהה עם כאבך, עם הדילמות הכואבות ועם התחושה העמוקה שמשהו מהותי מאד השתנה.
אבל, אני מרגישה במילותייך שמכאן תוכלי רק לצמוח .
כל הזמן את בנתינה גדולה ורהוטה בתחומך.
אולי תשני כיוון, אולי תשני דרך
ואני בטוחה שהנתינה רק תגדל עוד יותר!
רק קחי נשימה עמוקה ( או שתיים, או מאתיים או מליוניים)
ותני לעצמך את הזמן.
הרי, אמך עדייו כאן וזה מצב שיכול להימשך עוד זמן רב.
בני לעצמך סדר עדיפויות חדש, סדר עולמי חדש וצפי להרבה טוב. זה יגיע!

דמעות.
תודה על השיתוף.