עם ההרגשה הזו התעוררתי יום יום אחרי העברת אמי לבית אבות.
אש היצירה שלי דעכה, כמעט כבתה.
עייפות עצומה השתלטה עלי והדבר היחיד שיכולתי להשקיע בו מחשבה זה
איך אני מארגנת את הימים כך שיהיה לי מקסימום זמן במיטה ומינימום זמן במשרד.

אתם יודעים מה, זו גם אחת הפריבילגיות של העצמאות: היכולת לעשות Day Off אחד או רבים, ולתת דין וחשבון אך ורק לעצמי. כבר סיפרתי לכם שהלקוחות של התוכניות שלנו היו העוגן שלי ואכן תודות להם היו ימים אחדים שיצאתי מהמיטה, גייסתי את האנרגיה הדרושה ונתתי את כל שהיה לי לתת באותן שעות ליווי שיווקי או הדרכה.
מעבר לזה, כל הפעילות העסקית נכנסה למצב של HOLD. קושי הגדול באמת היה להסכים להיכנס למצב של HOLD.

ההסכמה הזו התנגשה חזיתית בטבע שלי לעשות כל מה שצריך מתי שצריך
כדי לעמוד ביעדים ובמטרות שכתבתי בתחילת השנה.

קצת יותר משבוע אחרי שהעברתי את אמי לדירתה החדשה (לבית אבות), התחלתי להרגיש דקירות בגב התחתון. ההסבר הראשון שנתתי לעצמי היה: “מאיה הפכה להיות כבדה” (מאיה כעת תינוקת בת שנה). שלושה ימים לאחר מכן לא הצלחתי לקום מהמיטה. הגב היה תפוס בצורה שמעולם לא חוויתי לפני כן. בשלב הזה כבר לא יכולתי להפיל על מאיה את הסיבה לגב התפוס. בשלב הזה כבר היה לי ברור שמשהו למעלה רוצה שאני אעצור בצורה מוחלטת כדי שלא תהיה לי שום אפשרות לברוח מההתבוננות, מודעות וגילויים. עצרתי. שכבתי כמה ימים במיטה ובהתחלה אפילו הרשיתי לעצמי ליהנות מהשכיבה ומהאי-עשייה. אחרי יום וחצי התחילו המחשבות המטרידות לשוב לבקר.

תאריך היעד להשקת המיזם שעמדנו להשיק לפני שנה – אך מאיה שנולדה מוקדם מהצפוי, דחתה אותו – הלך והתקרב ואילו השלמת המיזם הלכה והתרחקה. לא ראיתי את האופק שלו ובכל זאת, בניגוד לטבע שלי להפוך עולמות ולגרום לדברים לקרות, הפעם, השילוב של הגב התפוס עם הרצון להיכנס למיטה, להדליק את המזגן ולמשוך את השמיכה עד מעבר לראש, היה חזק מהצורך החיצוני להשיג את המטרה, להשיק את המיזם, לרשום “הצלחה”.

כשגיליתי את זה על עצמי הבנתי שמשהו גדול וחזק ממני מתרחש כאן. ישנה איזושהי התרחשות ברבדים עמוקים הרבה יותר, רבדים סמויים מהעין שלי, ששינתה את מערך הכוחות על הלוח של המשחק, אחרת, איך אפשר להסביר את השינוי הקיצוני הזה ממצב של השכמה בשמחה ואנרגטיות לעוד יום של יצירה ועשייה למצב של אפס אנרגיה, אפס מוטיבציה, אפס עניין. בשבריר שנייה התחדדה בי ההכרה שכבר לא מעניין לי.

בזמן אחר הייתי נלחמת בעצמי: “קומי, את חייבת”, “את חייבת להשלים את המיזם”, “את צריכה להשיק בתאריך שקבעת”, “את חייבת לקיים את מה שהבטחת” (לעצמך, וגם קצת בסביבה).

הפעם, באופן חריג ויוצא מן הכלל פשוט לא שמעתי את הקולות האלה בתוכי. החוויה הייתה אחרת לגמרי. פתאום חוויתי כניעה למצב הקיים. הסכמה להיות בו. קבלה שהוא חלק מהכאן ועכשיו. סוג של התפייסות מוחלטת עם המציאות הרגעית והנוכחית.

ברגע שזיהיתי את השינוי בדפוס ואת המוכנות שלי לקבל שכרגע אין לי אנרגיה, שכרגע אנחנו לא מספיקים להגיע ליום ההשקה עם מיזם מוכן, שכרגע אני לא מוצאת שום מוטיבציה לדחוף לסיום המיזם התחדדה בי אותה ההכרה שמשהו גדול וחזק ממני מתרחש כאן ולהכרה הזו הוספתי הסכמה מודעת שאומרת: “אני בתוך זה, על כל מה שכרוך בזה ועל כל המשתמע מזה, כולל עיכוב בתוכניות העסקיות”.

ההיגיון שלי טען שאם כל זה מתרחש וקורה, יש לזה סיבה. להבדיל מפעמים קודמות שבהם הלכתי לנבור ולחפור ולמצוא את פשר הסיבה, הפעם וויתרתי. הסכמתי לקבל את העובדה שאני לא יודעת מה הסיבה למעט העובדה שברור לי שהתמונה תתבהר לי בהמשך.

במבט לאחור אני מבינה שנכנסתי לתהליך חיפוש פאסיבי: חיפוש אחרי התשובה לשאלה: למה אני לא מתרגשת יותר מניהול והובלת קייסי קולג’ ? מה קרה שלפתע פתאום, הבייבי שלי שכבר גדל והגיע לגיל 3, בהצלחה מקסימה, לא מרגש אותי יותר? מחשבות קשות יותר התלוו לשאלות האלה: מה העתיד של קייסי קולג’ ? לאן אני רוצה להגיע עם החברה הזו ? מה אני בכלל עושה כאן : מגדלת עסק כדי להגיע להצלחה שהביטוי שלה הוא כסף ? ואולי אני בכלל צריכה לסגור את קייסי קולג’ ?

עם המחשבה האחרונה הזו שמעתי את הצליל המתכתי שנשמע כשזרם אסימונים פוגש צלוחית מתכת.
משהו כאן לא מחובר אלי. משהו לא מדויק בעבורי. משהו בחיבור שלי עם קייסי קולג’ בתצורה הנוכחית שלה לא מהדהד בהרמוניה שהייתה צריכה להיות.

באופן מדהים ובלתי ברור או צפוי, דווקא בתקופה הזו התחילו לזרום ועדיין זורמים אל המרחב העסקי הצעות לשיתופי פעולה עסקיים חדשים, יזמויות חדשות ומעניינות עם אנשים שונים, בתחומים קרובים, משיקים ושונים. כאילו מישהו רוצה לומר לי: תביטי, אם רק תמצאי את מה שנכון ומדויק לך באמת, יש שפע מהכול ממש בקרבתך.

אני עושה כאן פאוזה קטנה כדי לומר במאמר מוסגר שכל זה כמובן לא קרה ביום אחד.
תובנה, הבנה, הכרה, כל אחת מהם הגיעה ביום אחר, בזמן אחר ובמקום אחר. הדבר היחיד שאפשר לכל זה לקרות כשאני לא מאבדת את העשתונות מהטלטלה החזקה הזו היא קבלה מוחלטת של כאן ועכשיו והידיעה הכול כך ברורה – ידיעה שלא קשורה למוח אלא ל”בפנים” של ההוויה – שמשהו גדול וחזק ממני מתרחש כאן והנקודה שממנה אצא מהתהליך הזה תהיה נכונה ומדויקת לי ולכל האנשים איתם אני באה במגע, בהווה ובעתיד.

בעודי מתאוששת מהגב התפוס שהכריח אותי לשכב במיטה כמעט שלושה ימים, שבועות אחדים אחרי שהעברתי את אמי למשכנה החדש, (בצהרי יום שלישי עליו אומרים “פעמיים כי טוב”) מצלצל הטלפון במהלך אחת ההרצאות של מושב קיץ 2012. השם של חברתי הטובה התנוסס על הצג אבל לא יכולתי לענות והשיחה עברה אל המשיבון. כשהגעתי להאזין לה חיכתה לי הודעה מסעירה נוספת: “קרני, לא רציתי להשאיר לך את ההודעה הזו במשיבון אבל אין לי ברירה. דורון נפטר “. נעתקה נשימתי. דורון, ידיד נעורים שתקופה גם שירתנו באותו הבסיס בצבא, היה אמור לחגוג בעוד 3 חודשים יומולדת 45. אירוע מוחי אחד ושלושה ימים לאחר מכן הוא הלך לעולמו. פגשתי בלוויה של דורון עשרות חברים שלא ראיתי 20 שנה. כולנו היינו בשוק: המוות הזה לא נתפס.

את ההודעה על מותו של דורון קיבלתי בצהריים. בלילה, התקשרתי לחברה טובה ממעגל חיים אחר כדי לשאול אותה בפשטות “מה שלומה”. היא הסתובבה לי בראש כמה ימים ולא הצלחתי להגיע לרגע שבו אני מתקשרת עד לאותו יום שלישי. התקשרתי בשעה מאוחרת יחסית והיא ענתה לי להפתעתי. ההפתעה היותר גדולה חיכתה לי כשהיא ענתה לשאלתי : “איפה את?” בתשובה: “יושבת שבעה על אחותי, היא טבעה בים”.

זה כבר היה הרבה מידי בשביל יום אחד, הרגשתי שנגמרות לי המילים ולא בגלל שאני עצובה על הפרידות המוחלטות של האנשים האלה אלא בגלל שהרגשתי בעוצמה כל כך גדולה את אותה הכרה שהחלה את התהליך הזה: החיים קצרים, שבריריים וכל כך זמניים. לאמי הם התחילו להיגמר בגיל 58 לדורון הם נגמרו בגיל 45.

האם אני באמת עושה את המקסימום שלי ?
לצערי, בעבורי, התשובה הייתה עדיין “לא”,
אך כבר התחלתי לזהות שוב את מבחן הסוכרייה בחיי.

על מבחן הסוכרייה בפוסט הבא..

<< לפוסט הקודם : על מה היא חושבת                                                               לפוסט הבא >>