הסיפור האמיתי ממאחורי ההשקה של החממות לקידום עסקים באינטרנט

על 4 שבועות קשים והשקה אחת

יצא לך לנסוע באנקונדה שבלונה פארק?

מוכרת לך ההרגשה הזו של הלב שצונח למטה וטס למעלה בקצב מטורף שאין עליו שליטה ? על זה בדיוק אני הולכת לספר לך,
על כל אותם אירועים שאיימו למוטט לנו את ההשקה (ולפעמים, מותר להגיד, גם את זוגיות), על התובנות ועל התוצאות נכון לעכשיו.

עלינו לרכבת ההרים הזו בסוף פברואר כשיצאנו לצלם את הסרטים הראשונים שהיו אמורים לככב בתהליך ההשקה.

יצאנו לצלם בעלי עסקים (אפשר לפגוש אותם בסידרה שנמצאת כאן)
שאימצו את השיווק באינטרנט כערוץ שיווק לעסק. נהנינו מאוד, כל מפגש כזה היה חוויה מרתקת ומעצימה בפני עצמה,
אלא שבכל פעם שחזרנו למשרד עם חומרי הגלם גילינו שהתוכן אמנם מדהים אבל מה בצילום לא טוב: פעם זה היה הסאונד, פעם הצילום יצא כהה.

הלב נפל, אין מצב לצלם שוב, החלטנו שמוציאים את המיטב ומיצרים סרט ראשון שיהיה משולב בצילום שלי ובצילום מסך של המודל העסקי.

תובנה # 1: כדאי לצאת לצלם בחוץ ובמיוחד צילומים ארוכים עם שתי מצלמות ותמיד לוודא שהמיקרופון פתוח (וגם רצוי שיהיה לך מקור תאורה טוב).

התיישבנו לערוך, להקים אתר נפרד לחממות, להכין את הסרט הראשון ולהעלות אותו לרשת בתחילת מרץ ו….

כמעט כל מה שניסינו לעשות דרך עמדת המחשב של איתן כדי לארוז את הסרט, להעלות ולהציג אותו ברשת לא הסתדר.
חמישים דקות סרט נתקעות בדרך ואין פתרון. אי אפשר להציג את הסרט.
ככה עובר עוד יום ועוד יום עם עוד ניסיון ועוד פתרון ועם סבלנות שמאיימת להתפקע והגענו ליום הפצת הסרט הראשון ב- 7 ימים של איחור. 7 ימים שאוכלים משלבי ההפצה, החשיפה ולאחר מכן גם בהרשמה.

נשמנו עמוק ויצאנו לדרך.
ההיענות הייתה מדהימה, התגובות מרגשות, הלב התרחב, המאמץ השתלם – הייתה תחושה נפלאה שהנה עברנו את פרעה ועברנו גם את זה אלא ששמחתנו החזיקה מעמד 3 ימים בלבד!

ביום השלישי קרס הדיסק של המחשב שלי ו…וואקום.
אין לי אפשרות לכתוב, לענות, להגיב לתגובות שלא לדבר על להמשיך לתת שירות ללקוחות שמתקיימת מולם עבודה קבועה ובנוסף לכל זה מצטרף הצורך למצוא פתרון טכני כדי להביא את המחשב שלי לעבודה.

אני לא אלאה אותך בכל הפרטים למרות שהם המשיכו להשפיע קשה על ברומטר הרגשות שלי,
המחשב שלי חזר לתפקוד מלא רק אחרי 8 ימים נוספים שבהם הייתי חייבת לעזור לעצמי לשמור על שלווה, מצב רוח טוב ואמונה. היו כמה נקודות אור או “מזל” בהתרחשות הזו ואליהן מתחברות עוד כמה תובנות:

נקודת האור הראשונה: לא איבדתי אפילו לא קילו בייט אחד של מידע
תובנה # 2 : אסור לקחת סיכון, עסק שבו נוצרים קבצים חדשים במחשב מידי יום ביומו חייב להיות מגובה באופן קבוע, מידי יום.

נקודת האור השנייה: הסרט השני לתהליך ההשקה+ המסרים השיווקיים שיצאו לרשימת התפוצה של ההשקה היו מוכנים מראש, טעונים ומתוזמנים במערכת כך שכלפי חוץ אי אפשר היה לדעת שאנחנו בעצם משותקים.
תובנה # 3: מומלץ מאוד לצאת לתהליך השקה כאשר לפחות 75% מחומרי השיווק מוכנים להפצה ומתוזמנים בכלים האינטרנטיים.

נקודת אור שלישית: חג פורים נחגג במהלך הימים האלה כך שהיה לי קל “לקחת” חופש ולהיות אמא במשרה מלאה
עם מצפון שקט.
תובנה # 4 : לא חייבים לחכות למכות משמיים כדי לעשות את הדברים שבמילא אנחנו אוהבים לעשות.

המחשב חזר לתפקוד, אנחנו נמצאים על לוח הזמנים כשבוע וחצי לפני סוף מרץ, יש לנו 3 ימים להוציא את הסרט האחרון, להכין סרט מכירה, להפיץ לרשימה ולתת לכל המנויים ובעלי העסקים כשבוע לקבל החלטה להצטרף לחממות.
שבוע נראה לי כמשך זמן נכון לאפשר לחשוב, להתלבט להתייעץ ולהחליט – בלי לעורר לחץ בצד השני.

אלא ששוב רצה הגורל ושוב כל התקלות האפשרויות חזרו לעמדה של איתן. הסרטים לא נפתחו, לא ניתן היה לערוך אותם כי המחשב לא סחב את תוכנת העריכה (ככה סתם, פתאום…) כל אריזה של סרט להעלאה לאינטרנט פגמה בסאונד ולא היה סנכרון בין התמונה לסאונד ועוד ועוד

אין לך מושג כמה תסכול, לחץ מתח, עצבים זרמו במרחב שלנו בסוף השבוע האחרון שעד לפרסום סרט המכירה ובעצם פתיחת ההרשמה.

בשורה תחתונה, אני לא יודעת אם זכור לך, סרט המכירה פורסם ביום ראשון בשעה 19:00 במקום 4 ימים קודם לכן ביום רביעי…וההרשמה לחממות אמורה הייתה להסתיים ב- 31.03.2011 לפי התוכנית המקורית.

באותו היום נשברתי.
לא נשאר דבר מהאמונה שלי. מבחינתי – הכול היה אבוד והמחשבה הכי חזקה שהטרידה אותי היא: איך אני יכולה לבקש ממך לחשוב על החממות ולקבל החלטה להצטרף אליהן ב-4 ימים בלבד.
זה נתפס בעיני כלא הוגן ולא נכון ו…המחוג של ברומטר הרגשות פשוט נשאר תקוע שם למטה וסירב לעלות למרות כל מאמצי השכנוע שעשיתי לעצמי.

וכדי להגדיל את המבחן, ביום שלישי בערב, כשלושה ימים לקראת תום ההרשמה גילינו שאין קו בזק ואין אינטרנט.
שקט. אין קשר עם העולם החיצון ועם הרשת.
טלפונים, בדיקות, תחנונים ומה לא, נקבע שטכנאי יגיע ביום שישי בבוקר – יום אחרי תום ההרשמה לחממות.

זה כבר ממש, אבל ממש, היה מעבר ליכולת הספיגה שלי והרגשתי איך אני מתנתקת מהמציאות הזו שקוראת לי ובורחת אל מקום שבו אין שליטה ואין אחיזה ואומרת: מה שקורה צריך לקרות, נכשלנו, אין חממות.

אני פותחת רגע סוגריים בסיפור הארוך הזה כדי לספר לך שמגיל מאוד צעיר אני אומרת שלפעמים נראה לי שבחיים האלה, יושב שם למעלה מן ג’וקר על גדר, מסתכל למטה ובחיכוך ידיים וחיוך ערמומי / זדוני חושב:
נו, למי אני אעשה משהו היום…את מי אני אשגע…
סגור סוגריים.

בשבוע שעבר הייתי בטוחה שהג’וקר הזה משחק איתנו משחק אבל משחק רציני ואנחנו, איך לומר את זה, מפסידים בסיבוב הזה בזירה.

נקודת אור רביעית: למזלנו, אנחנו שניים. וכשאחד נשבר השני מחזק. וכשהשני נשבר האחד מחזק וכך במין דיאלוג של עליות וירידות רגשיות יכולנו לעבור את הימים הקשים האלה.
תובנה # 5: חשוב שיהיה מישהו לרוץ איתו, אולי בתוך העסק אולי מחוץ לעסק, אולי יחיד אולי קבוצה – העיקר שיהיה מישהו לרוץ איתנו שאפשר לקבל ממנו תמיכה, גם רגשית (כן, הרגשות הם חלק מהפעימה של העסק).

נקודת אור חמישית: ביום חמישי, ביום סיום ההרשמה, בשעה 18:00 אני מגלה פתאום שנוחתים מיילים בתיבת הדואר.
קו הטלפון והאינטרנט חזרו לפעולה בלי כל פעולת טכנאי בדיוק כפי שנעלמו. אם זה לא סימן משמיים מה כן…

באותה נקודה הבנתי שהנה, יש פה עוד מסר בשבילי.
הרי במילא הגענו לנקודת האפס של סליקת הכרטיסים על חשבון חודש מרץ וטרם סלקנו.
והנה אנחנו עומדים בצמת החלטה חדשה וצריכים להחליט: האם באמת לסיים את ההרשמה היום, בסוף מרץ או להאריך את ההרשמה.
המשמעות היא: פגיעה בתזרים המזומנים.

בתפיסה שלי, אם אני בוחרת להאריך את ההרשמה ומאפשרת לבעלי עסקים נוספים להיכנס בתנאי ההרשמה המוקדמת, אין צידוק מוסרי שאסלוק את כרטיסי האשראי של בעלי העסקים שמיהרו להירשם וזה לא משנה איך זה משפיע על תזרים המזומנים של העסק.
היתה לי דילמה ניהולית לא פשוטה ואחרי הרבה לבטים החלטתי שלמרות שנוצר לנו חלון של כמה שעות בודדות לסיים את כל הסליקה וההרשמות של מי שכבר הצטרף, אנחנו לא נסלוק ואנחנו בהחלט נאריך את ההרשמה.

אני לא יודעת אם שמת לב, אבל הנה, היום יום שני בצהריים ועדיין לא יצאנו בקריאה רמה שההרשמה ממשיכה למרות שכבר החלטנו את זה ביום חמישי בלילה.

הסיבה היא שלא הייתי בשלה ומוכנה בתוכי לפאזה נוספת.
היה חסר לי שביב קטן בעל השפעה עצומה: שביב האמון. היה חסר לי אמון חדש בסיבוב הנוסף.
בכמעט 10 השנים האחרונות למדתי להקשיב למילים שמעבר לאמירה המילולית,
להתבונן על ההתרחשויות ולחפש את המשמעויות הנסתרות (כן, תמיד יש).
למדתי שבכל התרחשות יש מסר והתפקיד שלי הוא לגלות את המסר ולנהוג במידה שתאפשר לי לא לפגוש את ההתרחשות הזו בעתיד (אם כמובן לא נעים בה).

עד אתמול לא הייתי מסוגלת לומר בקול רם : “ההרשמה נמשכת – זו הזדמנות חוזרת ליהנות מהשיעורים שלנו בזמן הזה ולהרוויח מהתוצאות שלהם ” 🙂
ולכן, לא מיהרתי. הלכתי לכנס קומבנשיין של דה מרקר, נתתי לעצמי לספוג עוד ידע, לחבור לעוד אנשי מקצוע, לשחרר את התודעה לזרימה של רעיונות עסקיים חדשים (ווואו..כמה חדשים זורמים לי עכשיו בראש) ובלילה – הלכתי להתייעץ.

ויהי ערב, ויהי בוקר – יום חדש.
עם שביב קטן טעון בהרבה מאוד אמונה אני המזמנתי את הקהילה שלנו לבחון את ההתאמה של החממות למטרות ולשאיפות העסקיות והאישיות שלהם –
התוצאה: סימנו את ההרשמה עם 15 נרשמים חדשים לתוכנית הליווי השנתית – תוצאה יפה אל מול כל הקשיים והאתגרים .

דרך אגב, מה היית עושה במקומי ? עם מי היית מתייעץ ? אילו צעדים היית משנה ?